החלטה בתיק בג"ץ 8186/05

השופטת ד' ביניש:

1.        עתירה זו מופנית כנגד פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול אשר אישר את פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי, במסגרתו נדחתה בקשת העותרת לביטול הסכם גירושין שערכה עם בעלה, המשיב 4. מדובר בהסכם גירושין שני שנערך בין בני-הזוג ביום 7.4.03, במסגרתו הוסכם כי דירת המגורים הרשומה על-שם שני הצדדים ותכולתה, יחולקו בחלקים שווים בין בני-הזוג לאחר תשלום המשכנתא וההוצאות בגין מכירת הדירה. עוד הוסכם כי המשיב 4 ישא בכל חובות הארנונה, המים, החשמל, הטלפון והגז עד לתאריך 1.3.05, לאחריו תעזוב העותרת את הדירה ובני-הזוג יתחלקו בחלקים שווים בתשלומים האמורים עד למכירתה. הסכם זה אושר על-ידי בית-הדין הרבני האזורי וניתן לו תוקף של פסק-דין. יצוין כי על-פי הסכם הגירושין הראשון שנערך בין בני-הזוג מספר שנים קודם לכן, היתה דירת המגורים אמורה לעבור לבעלותה הבלעדית של האישה. לאחר הסכם הגירושין הראשון התגרשו בני-הזוג, אך כעבור מספר שנים נישאו בשנית. על רקע זה, לא יצאה אל הפועל העברת הדירה לבעלותה הבלעדית של האישה והדירה נותרה רשומה על-שם שני בני-הזוג.

2.        בעתירתה בפנינו טוענת העותרת כי שגה בית-הדין הרבני כאשר לא נענה לבקשתה להורות על ביטולו של הסכם הגירושין השני בין הצדדים. לטענתה, הסכם הגירושין השני הינו חסר תוקף וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, לפי הטענה, ההסכם נכרת מתוך כפיה וניצול מצוקתה הנפשית של העותרת אותה עת, בעקבות משבר קשה שחוותה ואשפוזה בבית-חולים מספר חודשים קודם לכן. שנית, על-פי הטענה, בית-הדין הרבני האזורי לא וידא כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית ומתוך הבנה של משמעותו ותוצאותיו, כנדרש בהוראת-סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני-הזוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). לפיכך, טוענת העותרת כי אישור הסכם הגירושין השני על-ידי בית-הדין הרבני נעשה שלא כדין ולפיכך בטל.

           טענותיה האמורות של העותרת נדונו בפסקי-דינם של בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול ונדחו על-ידם. אשר לטענת הכפיה והעושק בכריתת ההסכם- נקבע כי טענה זו לא הוכחה בנסיבות העניין. אשר לטענת הפגם שנפל באישור ההסכם - נקבע כי הרב זרביב שאישר את הסכם הגירושין הנדון ונתן לו תוקף של פסק-דין, התרשם מהסכמתה החופשית של העותרת לכריתת ההסכם ומהבנתה את משמעותו ותוצאותיו. בהקשר זה, נציין כי ראוי שבית-דין או בית-משפט מוסמך המאשר הסכם לפי חוק יחסי ממון, יציין בפסק-דינו כי נתמלאו דרישותיה של הוראת-סעיף 2 לחוק, על-מנת להסיר ספקות בעניין זה ולמנוע טענות מן הסוג שמעלה העותרת בעתירה זו. עם זאת, אין בהעדר רישום כאמור, כשלעצמו, כדי להוות פגם מן הסוג השולל את תוקף ההסכם, כל עוד נתמלאו דרישותיו של סעיף 2 הנ"ל מן הבחינה המהותית (ראו והשוו: ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499, בפיסקה 6 לפסק-דינו של הנשיא שמגר).

           בית-הדין הרבני הגדול הדגיש בפסק-דינו כי הסכם הגירושין השני אינו מקפח את העותרת, שהרי הוסכם במסגרתו על חלוקת הדירה בין בני-הזוג בחלקים שווים. עוד הוסיף בית-הדין הרבני הגדול כי בנסיבות העניין, הסכם הגירושין הראשון בין בני-הזוג בטל. לפיכך, אף אילו היה נקבע כי הסכם הגירושין השני הינו חסר-תוקף כטענת העותרת, הרי ממילא על-פי הדין החל על העניין היה מקום לחלק את הדירה בין בני-הזוג בחלקים שווים.

3.        בהתחשב בנימוקיו של בית-הדין הרבני כמפורט לעיל, אין מקום להתערב בפסק-דינו. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים והוא ימנע מהתערבות בפסיקתם, כל עוד לא הוכחה חריגה מסמכות במובנה הרחב, או פגם מהותי היורד לשורש ההליך המצדיק הענקת סעד מן הצדק. בטיעוניה של העותרת אין כדי להקים עילה כאמור להתערבותו של בית-משפט זה.

           אשר על כן, העתירה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לצו ביניים.

           ניתן היום, כ"ז באב התשס"ה (1.9.2005).

ש ו פ ט ת                                      ש ו פ ט                                    ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: